"כשגיליתי שאני בהריון, דבר אחד הייתי בטוחה בו – שהעיתוי לא יכול להיות גרוע יותר. הייתי נשואה טרייה אבל אני ובעלי התמקדנו בדבר אחר בקריירה שלנו. אני למדתי והוא קיבל תפקיד בכיר בחברה גדולה.
לא חשבנו על הטווח הארוך, כל החיים סבבו סביב הווה. בקמפוס שלמדתי ראיתי פרסומות של אגודת "אפרת", שהם עוזרים לנשים בהריון שנמצאות במצוקה כלכלית, אבל אני לא הרגשתי שזה מדבר אלי כי המצב הכלכלי שלי היה מצויין והשיקול לבצע הפלה בכלל לא נבע ממצוקה, בטח שלא כלכלית.
אמא שלי שמאד רצתה שאני אמשיך את ההריון אמרה לי שאני עלולה להצטער על כך ואני עניתי באדישות שלכל דבר יש זמן – גם לילדים. ככה חתמתי את השיחה איתה ומאז לא דיברנו על זה. קבעתי תור להפלה במרפאה פרטית וכך נסתם הגולל על פרק הזה בחיי. אחרי שנה, כשכבר סיימתי את הלימודים הצלחתי לקבל משרה מצויינת, בתור מרצה במכללה שלמדתי ממש כפי שייחלתי לעצמי. בעלי ואני החלטנו שהגיע הזמן להרחיב את המשפחה.
לצערנו, כל נסיון להרות עלה בתוהו. רק אחרי שנה הפנמנו שאולי יש בעיה וכדאי ללכת להתייעץ עם רופא. לאחר סדרת בדיקות נחתה עליי מכת המחץ – הודיעו לי באופן חד משמעי שלעולם לא אוכל ללדת ילדים. באותו הרגע הרגשתי שאני מאבדת את השפיות שלי. הייתי שבורה לחלוטין, גם בעלי היה המום.
כשעשיתי את ההפלה אף אחד לא טרח להגיד לי שבגלל שעשיתי הפלה יזומה בהריון הראשון הגדלתי את הסיכויים שלי לעקרות. אם הייתי יודעת אני בטוחה שהשיקולים האגואיסטיים שלי היו נדחקים הצידה. לא הפסקתי לבכות ימים שלמים. איבדתי את הטעם של החיים והתנהלתי בריחוף מוחלט ממש מנותקת. כששוב נתקלתי בפוסטר של אגודת "אפרת" בקמפוס, צד את עיני משפט אחד שהיה כתוב שם: "מהריונות לא רצויים נולדים ילדים אהובים" – ואני עם לב מלא בחרטה לא סולחת לעצמי על כך שבחרתי בזמנו להתעלם מהמשפט הזה, משיקולים אנוכיים.
חשבתי שהדרך הטובה ביותר בשבילי לנסות ולהשתקם הוא לעזור לנשים אחרות לא לעשות את הצעד שעשיתי והחלטתי לעשות זאת באמצעות אגודת "אפרת". היום אני מתנדבת באגודה כבר כמה חודשים. אני יודעת שדרך ההסברה שהאגודה מעניקה והתמיכה הרגשית של המתנדבות, יכולות הנשים לשקול מחדש את צעדיהן ממבט יותר מפוקח".