היהלום שלי

שרונה טלקר היתה צעירה עליזה ומלאת חיים, כשגילתה, לתדהמתה, שהיא בהריון. דווקא היא, ששמרה מאד שלא תיקלע להריונות לא רצויים, שלמדה כל מה שניתן ללמוד על אמצעי מניעה, היתה בתחילתו של ההריון הראשון בחייה. הדרך הראשונה שעלתה בדעתה היתה לספר להוריה ולבקש את עזרתם. היא היתה בטוחה שמשפחתה תשמח על התינוק הצפוי, ותסייע לה ללדת את תינוקה ולטפל בו.

"אבל כשסיפרתי להורי על ההריון הבלתי צפוי, חשכו עיניהם" מספרת שרונה. "הם בכלל לא שמחו כפי שחשבתי. להפך. הם כעסו מאד על שלא הייתי מספיק זהירה. בכיתי ונשבעתי שעשיתי הכל כדי לא להיכנס להריון, ושההריון הזה הוא תוצאה של "תקרית" בלבד. אבל ההורים שלי הכועסים הראו לי את הדלת. הם אמרו: "אנחנו לא מגדלים בבית בחורה שהולכת להתרועע עם גברים ונכנסת מהם להריון".

וכך מצאתי את עצמי בלי בית, בלי משפחה, בלי תמיכה מינימלית, ועם רצון עז מאד להביא את הילד שלי לעולם, בכל מחיר. פניתי לעזרה אל שירותי הרווחה. החברות שלי שעזרו לי בימים הראשונים, קישרו אותי עם העובדות הסוציאליות. הן אמרו לי שכדאי מאד להפיל את הילד. "את עוד צעירה מאד" – ניסו לדבר אל לבי – "אין שום סיבה שתתחילי עכשיו לגדל ילדים ולהפסיק את החיים שלך. תיפטרי מהילד. יש עוד זמן להיות אימא."

אבל אני לא רציתי בשום פנים ואופן לוותר על ההריון. בצר לי, פניתי לאגודת "אפרת". החברה שלי שמעה על האגודה הזו, ונודע לה שחבריה עוזרים לנשים במצבי ללדת את התינוקות שלהן.

ד"ר שוסהיים, יו"ר האגודה, דיבר איתי ושיבח את נחישותי להביא את הילד שלי לעולם. הוא מיהר לקשר אותי עם מתנדבת, שעזרה לי מאד. האגודה גם שלחה לי סכומי כסף בכל חודש, כדי שאוכל להסתדר למרות ההריון, שכן לא יכולתי לעבוד במצבי. אחר כך, כשהילדה שלי, יהלום, נולדה, הם המשיכו לתמוך בי כלכלית, ובעיקר מורלית, כדי שאוכל להיות מספיק נינוחה ושלווה ולגדל את ילדתי הקטנה.

היום היהלום שלי היא בת שמונה חודשים. ילדה שמחה, עליזה, יפה ומתוקה. גם המשפחה שלי קיבלה אותי בחזרה והיא אוהבת אותה מאד. אני חושבת שהיא הכניסה אור לחיי, בדיוק כמו השם שלה. אני כבר מכירה בחור אחד, נחמד, שהתאהב ביהלום, ואולי נתחתן והוא יגדל את הילדה שלי. סוף טוב, הכל טוב, והעיקר – יש לי ילדה, שההתעקשות שלי להביא אותה לעולם הפכה את חייה וחיי למאושרים מאד.